בעקבות האירועים האחרונים בשוק הביטוח, ניכרת ההבנה כי דרוש שינוי משמעותי בתחום הביטוח הסיעודי. מעבר לסוגיה האחרונה בה עסקנו במחדל הביטוח הסיעודי, הסוגיה שעומדת בפנינו כעת היא סוגיית הבטחת כיסוי סיעודי. כיצד יראה העתיד שלנו? האם רכישת פוליסת ביטוח סיעודי סיעודי היא החלטה אישית שצריכה להישאר במסגרת חופש הבחירה של הפרט? או שהדרך היחידה להגן מפני העתיד היא לכפות ביטוח חובה במסגרת ביטוח הבריאות?

1. כיסוי לכולם. זכות יסוד של אזרחים היא לחיים וביטחון, ובכללה בריאות ואחריות המדינה לוודא שהיא נשמרת. אם המדינה לא תוודא שצרכיהם של כלל האוכלוסייה מקבלים מענה תמיד יהיה חלק שלא יבטח את עצמו, בגלל הטיית אופטימיות (לי זה לא יקרה), חוסר מודעות או מצב כלכלי. אותם אנשים בעצם מופקרים בזיקנתם, ואי אפשר להטיל את האחריות למצב עליהם משום שתכנון לטווח ארוך כל כך הוא משימה קשה לביצוע.

2. הזכות לשיווין. בגלל שמדובר בזכות ייסוד, אין אפשרות שחלק מהאנשים יירכשו ביטוחים כראות עיניהם, ואחרים לא יוכלו להשיג זאת בשל העלות. עלות של ביטוח פרטי למשפחה הוא מאות שקלים בחודש, וגם עלותו של ביטוח קבוצתי מטעם קופת החולים הוא מספר מאוד בודדות. זו הוצאה שחלק מהאזרחים לא יכולים לעמוד בה, ולא מוסרי לאפשר מצב של מעמדות שמשתקפים בשנות חיים והבדל ברווחה הבריאותית. חייב להתקיים ביטוח בסיסי אחיד חובה לכולם, שמעבר לו מי שיהיה מעוניין ירכוש תוספת. כמו ביטוח הבריאות היום.

3. כיסוי אמיתי ותמורה לכסף. הציבור לא מודע, ולא יכול להצליח להבין את שוק הביטוחים לעומק בגלל מורכבותו. כך נוצרת הטייה של אזרחים שמאמינים שרכשו ביטוח מספק, כאשר בעצם הם אינם מוכנים לתקופת הזקנה כראוי. לדוגמה- ביטוח בריאות קבוצתי מאפשר כיסוי לחמש שנים בלבד. בעתיד, רוב האנשים יכלו שנים רבות יותר במצב סיעודי. חובת המדינה להתערב ולהבטיח שבסגרת המס הנוסף שישלמו האזרחים הם מקבלים שירות מספק ומקיף לכל החיים.

4. הוצאות בריאות. ירידה תפקודית מצריכה שירותי בריאות וסיעוד בעלויות גבוהות מאוד. הסיכוי להגיע למצב סיעודי, ולשנים רבות הוא גבוה עבור כלל האזרחים. זכותה של המדינה לוודא שכולם מבוטחים ומשלמים מסים שיתורגמו לאותם השירותים כשאר יזדקקו להם. המשמעות של חוסר תכנון שכזה הוא גירעונות, וחוסר יכולת לתת מענה מספק.

5. כיסוי יעיל. דווקא בגלל שלא בטוח מי יגיע למצב סיעודי ולכמה זמן, ביטוח בגובה אחיד מבטיח פרוגרסיביות ועזרה הדדית. כולם משלמים, וכל אחד מקבל לפי צרכיו. מעבר למוסר שבכך, זהו תכנון כלכלי נכון במצב של עתיד בריאותי בלתי צפוי עם שינויים טכנולוגיים שיוצרים קושי בתחזיות. בנוסף, מתוקף היקף הכיסוי, מחירו יהיה זול ביותר.

1. קושי כלכלי. גובה המסים שדורשת המדינה כבר היום מקשה על משפחות להתקיים. העלאת המסים כבר בגובה שהציע שר האוצר מכבידה, וניתן גם לטעון שלא תספיק על מנת למלא את צורכי הסיעוד ההולכים והעולים של האוכלוסייה, ותעלה בהתאם. לא ריאלי לדרוש זאת כאשר כבר היום כמעט 2 מיליון עניים בישראל. במצב שמשפחות שלא מצליחות להבטיח כלכלית אפילו את העתיד הקרוב, לא מוסרי להכריח אותן לתכנן את הטווח הרחוק. ראו- דוחות למ”ס.

2. התערבות מוגזמת. בניגוד לביטוח הבריאות הממלכתי שמחייב אזרחים לשלם במסים עבור הוצאות שוטפות, ביטוח סיעודי הוא עתיד רחוק. בניגוד לחיסכון פנסיוני חובה שמתייחס לעתיד שנכון כמעט לכולנו- גיל פרישה, ביטוח סיעודי מכוון לגילאים שלא בטוח שכולם יגיעו אליהם, ולצרכים שלא בטוח יהיו לכולם. אין למדינה זכות להכניס יד לכיסם הפרטי של אזרחים כשמדובר בעתיד לא מספיק וודאי. על כן זכותו של כל אחד להחליט כיצד הוא מתכנן את עתידו ומנהל את כספו.

3. שוק חופשי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שבריאות היא מוצר צריכה לכל דבר וטבעי שיהיו הבדלים בגישה אליה. כאשר מדובר בהוצאות צפויות ופשוטות ניתן אולי להתערב במשק הפרטי, אבל ביטוח סיעודי הוא מוצר עם עלות גבוהה במיוחד בשל אי יציבות וסיכונים בשוק. רמת החיים עלתה מאוד, ולדרישה לשירותי בריאות, בייחוד מאריכי חיים, כמעט אין גבול. זהו לא מצב שהמדינה יכולה להתערב בו וזו גם לא חובתה. ראו- קלהאן.

4. כשאזרחים מחויבים לבטח את עצמם הדבר מחייב אותם ללמוד את התחום, לברר מה הצרכים האישיים שלהם ולרכוש להם כיסוי. אם המדינה תבטח, לא תהיה אפשרות למלא את כל הצרכים הסיעודיים של כולם, בוודאי לא במסגרת גובה מסים סביר. אך האזרח הפשוט לא יברר מה בדיוק כולל הכיסוי שמציעה המדינה ולא יטרח לבדוק זאת. המדינה תכניס לסל השירותים רק את השירותים השכיחים והזולים ביותר, ואזרחים עלולים להגיע למצב סיעודי ולהיות מופתעים שצרכיהם ‘לא בסל’.