אין חולק על עצם הבעיה, הנתונים, ההמלצות.

אין חולק על משקלה הרב והשפעתה על העניים שבין הקשישים.

אין חולק על כך שיש להפעיל לחצים על קובעי ההחלטות שאכן הדבר חשוב וחיוני.

אין חולק על כך שנבחרי הציבור שהעניין קרוב לליבם, והם ידועים ומוכרים וחביבים על כולנו, הקרובים לנושא – ינסו לעשות הרבה למען זאת

ולוואי ויצליחו.

אלא שנראה שעד אשר הם יצליחו בכך – יארך עוד זמן רב מאד (ממשלה, תקציבים, עדיפויות, ועדות, ועידות,בחירות נוספות וכיוב), וזמן הוא מצרך חשוב מאד אצל בני דור  השלישי.

וההצעה שלי היא לבוא למדינה (אוצר, ממשלה)  עם הצעה של מאצ’ינג:

אנחנו נתרום והממשלה תתרום.

אנחנו – הקיצבאות של העשירים שבינינו יקוצצו ויועברו לעניים שמבינינו. אותו שיעור של קיצוץ “ייתרם” ע”י הממשלה.

נכון, רבים יתנגדו לה, יטענו שהיא סתם פופוליסטית, מקבלי ההחלטות לא יאהבו אותה כי היא פוגעת הרבה בהם, לא נאמר בה משהו על מאיזו הכנסה האיש עשיר ומאיזו – עני, אבל העיקרון די ברור.

ונראה שהעשירים לא יסבלו הרבה בעוד העניים ייהנו רבות.

עפ”י ההערכות, המוסד לביטוח לאומי ייכנס למצב גרעוני בעוד פחות מ20 שנה.

בין הפתרונות למצב זה עפ”י הצעת בנק ישראל:

1. העלאת גיל הפרישה לנשים- יוזמה שעוכבה כבר ב2016 ע”י שר האוצר כחלון “כדי ללמוד את הנושא” ולא יצאה לפועל עד היום (ראו כאן).

2. קיצוץ בקצבאות. ביניהן קצבאות ששר האוצר כחלון הבטיח להעלות במסיבת עיתונאים כבר ב2017 (ראו כאן)

אם כן, כיצד הדברים עולים בקנה אחד? ומה בכל זאת ניתן לעשות על מנת להתמודד עם הסוגיה הקשה?

כנסו לכתבה כאן וכתבו, מה דעתכם?