על מנת להגן על הזקן מפני מצבי חירום, בייחוד על חולי דמנציה, פעמים רבות ננקטות ע”י בני המשפחה פעולות שמסייעות להם בפיקוח ובקרה על פעילותו. כגון הכנסת שותף לחשבון הבנק, והתקנת טכנולוגיות כגון רדארים לאיתור נפילות, צמידי GPS להגנה במצבי שוטטות ועוד.

במקרים רבים ההחלטה מתקבלת מבלי לשתף את הזקן, או תוך הפעלת לחץ או הצגת המידע באופן חלקי (ראו כאן). הסברים אחדים הם שהזקן נעדר כשירות מנטלית לקבלת החלטות, אולי אפילו חתם על הוראות מקדימות או שמונה עבורו אפוטרופוס. אם כן מדוע יש צורך לשאול לדעתו? בייחוד כאשר המטרה היא הגנה עליו (ראו כאן).

תיאוריות מסוימות מגדירות זקנים עם דמנציה כלא-עוד מתקיימים כיצורים אוטונומיים באופן מלא, אלא בתוך קונטקסט של קשר עם הסביבה והדדיות, ומתוקף כך כלי עזר בקבלת החלטות ובקרה על התנהגות הם לגיטימיים (ראו כאן).

מטרת הסוגיה הנוכחית היא לבחון את ההנחה הזו, את המניעים לשימוש בעזרים לניטור ופיקוח ואת מידת יעילותם.