לקבלת שם משתמש וסיסמא
בהלכה היהודית החובה לתמוך בעניים מוגדרת כ”די מחסורו” של העני. מחסור זה איננו אובייקטיבי, אלא תלוי בצרכיו האישיים של העני. כפי שכתב הרמב”ם (מתנות עניים ז, ג):
“לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו…”
ההלכה אינה מציבה כיעד את סגירת הפערים הכלכליים באוכלוסיה, אלא את הפתרון למצוקה הסובייקטיבית. כאשר יתכן שאדם אמיד שירד מנכסיו יהיה במצוקה גדולה יותר מזו של אדם ששומר על רמת חיים נמוכה באופן קבוע.
מסתבר שחוסר שיוויון גורם לתחושת מצוקה חריפה יותר כאשר מדובר בפער בתוך תת הקבוצה, אך לא כשמדובר בפער בין קבוצות באוכלוסיה. ישאל הקורא את עצמו מה היה מפריע לו יותר, שבסביון ישנן ברכות שחיה פרטיות בזמן שלו אין בריכה, או שהוא היחיד בשכונה שלא יכול לרכוש מזגן?
אלא שנחלקו הראשונים מי זכאי לתמיכה בהיקף כזה. הרמב”ם לא הזכיר תנאי סף תמיכה בהיקף כזה, ומשמע מדבריו שחובה לתת לכל אדם הנמצא במצוקה די מחסורו.
בניגוד לכך, כתב הטור (יו”ד רנג):
“יש לו מאתים זוז אפי’ אינו נושא ונותן בהן או שיש לו חמשים שנושא ונותן בהן לא יטול מהצדקה כלל…”
כלומר, לדעת הטור רק אדם שאין לו מאתים זוז זכאי לתמיכה די מחסורו, אבל מי שיש לו יותר, גם אם עדיין חסר לו – אינו זכאי לתמיכה.
הטור הוסיף וכתב (שם):
“ויש אומרים5 שכל אלו השיעורים לא נאמרו אלא בימיהם… אבל האידנא שאין כל זה, יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח.”
כך הובא גם בשו”ע (יו”ד רנג, ב), שהוסיף: “ודברים של טעם הם”.
על פי שתי השיטות, מטרת המדיניות איננה לצמצם את הפערים הכלכליים באוכלוסיה, אלא לפתור את בעיית המצוקה. רוצה לומר, ההלכה אינה שמה לה למטרה לצמצם את מספר העשירים, אלא את מספר העניים. כאשר עוני נמדד לכל השיטות גם בכלים סובייקטיביים – די מחסורו האישי של העני.
מתוך הגדרת מטרה זו, יש לגזור את הצעדים להשגתה. ברור שלא ניתן לגזור מהנחיית ההלכה, מדיניות רווחה לאומית באופן פשטני, כיון שמדינה אינה יכולה לקבוע קריטריונים אובייקטיביים למצוקה סובייקטיבית. אבל בהחלט ניתן לגבש מדיניות רווחה ברוח זו.
לקריאת המאמר במלואו ראו כאן
