בפתיחת חוברת העוסקת בהיבטים הלכתיים של הזקנה ואתגריה, מתייחסים מחבריה בראש ובראשונה למשפט "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ויראת מא-להיך אני ה'" (ויקרא יט, לב).

הם דורשים כי משמעות המשפט כפולה, שכן על פי פרשנים הוא מחייב קימה ופינוי מקום לאדם זקן על מנת לסייע לו לשבת, וגם קימה ועמידה כאשר חולף על פנינו אדם מכובד שקנה חכמה במעשים. היחס לזקן בימים הוא מתוך ההבנה שגם אם אינו חכם גדול הוא חזה בחייו מראות ונפלאות ועלינו לכבד זאת, ועל כן יש לראות את הזקנים בכל הגילאים כבני מקשה אחת שיש להעניק לה הערכה והוקרה מתוך יראת כבוד. היחס כאן שולל את הראייה המודרנית מגובת הטכנולוגיה שידם של הצעירים על העליונה בכל הקשור ליכולות עבודה, למידה, כוח פיזי וחברתי. היא מחזירה את הזקן לראש הפירמידה, ולא מתוך רחמים על חולשתו הפיזית, אלא מתוך הכרה בתרומתו הפוטנציאלית, ובצורה שמעגנת את ניסיונו ושיקול דעתו מתוקף כך. המשאלה היא להבטיח סדר חברתי שמעודד היוועצות של צעירים בזקנים והסתייעות בהם בכל מעגלי החברה והמשפחה.

בחלקו השני של המבוא מתואר כיצד מיתוס "הישראלי הצעיר והחזק" נדחק הצידה בד בבד עם הכרה גוברת בגידול פלח אוכלוסיית הזקנים בחברה, והבנת הצורך בהיערכות ערכית מחודשת ליחס מכבד ומקבל כלפי הורינו, המשתנים לנגד עינינו.

בנוסף, הכותבים עומדים על פשרה של המילה "זקן", ומביעים המשאלה שהיא תשולב בשפת היומיום מתוקף מקורה ההלכתי כמתארת ניסיון וכבוד. אדם ששווה להקשיב לו.

"שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב).

לעיון בחוברת המלאה לחצו כאן