הדיון הערוך

• עורך

  סוגיית איכות או אורך חיים מקפלת בתוכה מספר שאלות. ביניהן, כמה סבל יכול אדם לשאת על מנת להחזיק בסיכוי קלוש להישאר… סוגיית איכות או אורך חיים מקפלת בתוכה מספר שאלות. ביניהן, כמה סבל יכול אדם לשאת על מנת להחזיק בסיכוי קלוש להישאר בחיים או להאריך אותם במספר ימים? מה משקל דעת המשפחה ורמת התמיכה, והאם יש לה השפעה על הסיכויים להחלמה? והאם יש לערב שיקולים של הקצאת משאבי בריאות במקרים כאלה? במצב של מחלות סופניות עם פרוגנוזות עגומות, התומכים בגישת "אורך החיים" יטענו שלכל יום על פני האדמה ערך שלא יסולא בפז, לכל רגע נוסף עם המשפחה (פרופ' רוזין), ולכן על המשפחה לעודד ולתמוך להמשיך הלאה. אדם צריך להמשיך להילחם על מנת להראות לקרובים לו שהוא לא מוותר עליהם (ראו כאן). מנגד, התומכים בגישת "איכות החיים" מציבים סיכון מול סיכוי. הסיכון הוא אובדן של מעט הזמן שנותר לחולה למציאות של ייסורים ומכאובים, רופאים וטיפולים, במקום להיות עם משפחתו. אולי כאשר מדובר במחלות חשוכות מרפא אפשר לעמוד מול המציאות והאלוהים ולומר די. (מלכה פיוטרקובסקי) אולי זהו לא וויתור, אלא דווקא לקיחת השליטה חזרה לידי המטופל, שזה בעצם כל מה שנותר לו. (ד"ר גולדוין)  מה עמדתכם בסוגיה קשה זו? (צפיה בדעה במקור)

• מיכאל ברמץ

  עמדות מרכזיות עמדות מרכזיות (צפיה בדעה במקור)

• עורך

  סבל רב- הכאב, הדיכאון ואי הנוחות שיכולים להתלוות לטיפולים אגרסיביים בבית חולים הם משמעותיים במיוחד בסוף החיים. הסיכוי נמוך ממילא,… סבל רב- הכאב, הדיכאון ואי הנוחות שיכולים להתלוות לטיפולים אגרסיביים בבית חולים הם משמעותיים במיוחד בסוף החיים. הסיכוי נמוך ממילא, ויש לקבל שלא תמיד שווה לעבור את מסכת הייסורים רק בשביל סיכוי קלוש להארכה של עוד ימים מספר. (הרב דורף על הגישה התלמודית)  זמן משמעותי- מעט הזמן  שנותר לקראת סוף החיים צריך להיות מוקדש להגשמת חלומות, לפרידה מלב אל לב מבני משפחה וחברים ומניצול הזמן בעשיית הדברים שהכי אוהבים. זוהי המשמעות של 'איכות חיים', ופעמים רבות היא חשובה יותר מרק 'לשרוד' לעוד כמה שנים. אם מקדישים את הזמן הזה להתערבויות רפואיות רחבות טווח האדם עלול לאבד גם את הזמן שאמור להיות מוקדש לפרידה ולסידור 'עניינים אחרונים' מפאת הרגשתו הרעה (ראו עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל) בחירה רציונלית ואוטונומיה- האדם מכיר את עצמו כמו שאף אחד לא יכול, הוא מודע לכוחותיו ולחולשותיו, ויודע טוב מכל אחד אחר כיצד נכון יהיה לו לחיות את חייו (ד"ר גולדוין). גישה שלא שמה את העדפות המטופל במרכז היא פטרנליסטית (פרופ' רוזין), ועלולה לקחת למטופל את הדבר היחיד שנשאר לו- השליטה (שגם היא מקובלת כדרך התמודדות) לחץ חברתי- כאשר מוצעות למטופל דרכים אגרסיביות לנסות ולהאריך את החיים, עלולה הסביבה והמשפחה לנסות לשכנעו להסכים להן משום שהם לא רוצים להיפרד. זאת למרות שהדבר מעל לכוחותיו ובניגוד לרצונו רק על מנת לרצות את האנשים החשובים לו מכל (הרב שרלו). בנוסף, הבחירה לסיים את החיים מציבה עובדה מוגמרת עבור המטופל והסביבה, שיכולה דווקא לסייע בהתמודדות. הקצאת משאבי בריאות- גישה תועלתנית שמציבה את האמת הכואבת על משאבים מוגבלים לנגד עינינו, ואשר לה תומכים רבים מן המצופה. כאשר הסיכויים קלושים, המשאבים הבריאותיים יכולים להיות מנוצלים טוב יותר אם יושקעו בצעירים או בריאים יותר (הרב דורף), (ההסתדרות הרפואית), (קלהאן). (צפיה בדעה במקור)

• עורך

  כל יום נחשב- איכות חיים היא מושג גדול שרופאים מלבישים על ימיו האחרונים של המטופל, כשבעצם כל מחווה או יום… כל יום נחשב- איכות חיים היא מושג גדול שרופאים מלבישים על ימיו האחרונים של המטופל, כשבעצם כל מחווה או יום בחיק המשפחה היא רגע יקר מפז. אפילו אם יש סבל גדול, המוות המתקרב מהווה תמריץ לנצל כל רגע. כל דקת חיים עדיפה על פני האלטרנטיבה, וקדושת החיים שהם בעצם פיקדון שקיבלנו מהאל צריכה לקבל משמעות עליונה. (רוזין) בחירה רציונלית- כאשר אדם מקבל בשורה עגומה, הוא מושפע מכך נפשית ומתקשה לראות את האור בקצה המנהרה. אי אפשר אף פעם להפריד דיכאון סביב פרוגנוזה קשה עם הבחירות שהאדם נדרש להן סביב קבלת הבשורה.  על כן הבחירה שלא לקבל טיפולים היא נמהרת ואינה חופשית באמת. חשוב לאפשר לאדם עוד זמן על מנת לעבד ולשקול מחדש, והדרך לעשות זאת היא לשכנע לפחות להתחיל ולקבל טיפולים. לחץ חברתי על הזקן- כאשר סירוב לקבלת טיפולים רפואיים הוא אופציה, במצבים של עלות גבוהה ומעמסה על המשפחה עלול הזקן לחוש חובה לסרב לאותם טיפולים ולחץ גדול שלא להיות לנטל על הקרובים לו. (הרב שרלו) לנצח את הסטטיסטיקה- כאשר צוות רפואי מספר למטופל על סיכויים קלושים להבריא ממחלה, המטופל עלול להאמין שאין לו את הכוחות והמשאבים על מנת להתמודד עם המאבק על החיים, וביחד עם הסיכוי הגבוה שהניסיון לא יישא פרי יבחר לוותר על הקושי הכרוך בטיפולים כימותרפיים או בניתוחים אגרסיביים שנדרשים לשם החלמה. עפ"י מחקרים (סורקין וחב') התמיכה והנוכחות של הסביבה יכולה להשפיע על מצב הבריאות, ותפקידה של המשפחה לחזק ולשכנע להמשיך במאבק, רק בשביל הסיכוי הקלוש שהקרוב האהוב יבריא (ד"ר בר טור על התאבדויות). תקווה היא לא מילה גסה- הסכמה לקבלת טיפולים משמעה ניסיון להיאבק במחלה, והודאה ברצון העז להמשיך לחיות. כאשר הסיכויים קלושים, מפחיד להודות שאתה רוצה לחיות, כל כך רוצה שזה כואב. זה יהפוך את כישלון הטיפולים לכישלון אישי, והאכזבה של האדם והמשפחה תהיה מרה שבעתיים. המטופל וסביבתו צריכים להיות ערים להשפעה של הפחד מתקווה, ולהבין שצריך לאמץ אותה בשתי ידיים על מנת לקבל סיכוי לחיות. התקווה גם נותנת משמעות ומטרה לחיים, קצרים ככל שיהיו- יש במה להיאחז. אחריות ומשמעות- לא רק המטופל מקבל בשורה מרה, אלא גם כל האנשים הקרובים שיש לו אחריות כלפיהם. הבחירה שלא לקבל טיפולים יכולה לפעמים להיות קלה עבור האדם עצמו, אך הסביבה הקרובה לא תקבל אפילו עוד זמן על מנת לעבד את הבשורה ולהיפרד כמו שצריך. בנוסף, המשמעות של קבלת טיפולים קשים היא שבן המשפחה הקרוב לא וויתר, הוא נלחם על מנת להמשיך ולהיות עם האנשים הקרובים לו, וגם אם לא הצליח בסוף המשפחה יודעת שניסה וזה מקל על ההשלמה בסופו של התהליך. ("שובר שורות"). דאגה לסביבה הקרובה אינה רק מסייעת לה להמשיך הלאה, אלא גם נותנת משמעות לחייו של האדם. (צפיה בדעה במקור)

• עורך

  לפני שבע שנים הוחלט להעביר את רה"מ לשעבר אריאל שרון, ששהה בתרדמת ממושכת, בדיקת הדמיה לאיתור גלי פעילות מוחית. בכתבה… לפני שבע שנים הוחלט להעביר את רה"מ לשעבר אריאל שרון, ששהה בתרדמת ממושכת, בדיקת הדמיה לאיתור גלי פעילות מוחית. בכתבה על כך בעיתון "הארץ" נחשפו ממצאים מהבדיקה שמגלים סימני פעילות מוחית ועיבוד מידע חושי. הבדיקה נערכה בביה"ח סורוקה לאחר שבע שנים של אשפוז במצב ווגטטיבי. במצבים דומים, כאשר הסיכויים לריפוי קלושים ואין דרך לדעת מה רצון המטופל, נהוג לבקש ממשפחתו לקבל החלטה בדבר הארכת חייו. במקרה כזה, קיים הסיכוי שלמטופל יש רצונות אך הוא לא מסוגל להביע אותם. כיצד תפעל המשפחה, וכיצד אתם הייתם פועלים? האם יש לאפשר למטופל את ההנאה האפשרית שבשמיעת קולותיהם של בני המשפחה, מחשבות, סיכוי להשתקם? או לדרוש מהרופאים להפסיק הזנה מלאכותית, טיפולים ובדיקות נוספות? (צפיה בדעה במקור)