אתגר הבדידות

דיור משותף מזמן  הרחבה משמעותית של הזדמנויות לאינטראקציה חברתית (אחת מהאסטרטגיות העקריות שננקטו בדוח הועדה).

במחקרים הוכח שהתערבויות שמעודדות, כחלק מובנה שלהן, אינטראקציות חברתיות הן אפקטיביות יותר מאלה שאינן מבוססות על פעילות קבוצתית. מודל זה מאפשר הפעלת עוד אסטרטגיות המצויינות בדו”ח כמו שיפור מיומנויות חברתיות והגברת התמיכה החברתית

החיסרון המרכזי הוא לכאורה העלות הגבוהה יחסית  – שכיום אפשרית רק לבעלי אמצעים . הרחבתה לכלל האוכלוסיה דורשת תקציבים גדולים מהמדינה.

המעבר לדיור מוגן או מוסדי הוא  בעייתי מכמה בחינות. מעבר לאתגר העלויות, יש כאן עקירת הזקן מסביבתו הטבעית והקהילתית בה יש לו גם מכרים ולעיתים גם בני משפחה בקרבת מקום. במקרים רבים כאשר הזקן עוזב את ביתו בני המשפחה חשים כאילו האחריות מוסרת מהם ומועברת למוסד ובכך מוחרפת בדידותו.

לפיכך יש צורך בפיתוח פעולות איתור, טיפול ומניעה בתוך הקהילה.
תוכניות בקהילה מאפשרות שינוי דפוסים של התנהגות בלתי מסתגלת – מתוך הקהילה ולא בתוך מסגרת נוקשה ולא גמישה.

כתבה חדשה שפורסמה לאחרונה מציתה מחדש את הדיון לגבי השאלה האם להמשיך ולגור בקהילה (בתמיכה מצומצמת יחסית) עם בדידות שנוצרת בעקבות אבדנים מצד אחד, אל מול הקושי בשינוי הדרמטי שבמעבר לדיור משותף. אשר כרוך בעלויות ובהתרחקות מהמשפחה.

הכתבה מעלה את הטענה שתכנון עירוני נכון יכול לאפשר המשך חיים בקהילה בתמיכה משמעותית. ההצעה תקדם קהילה רב גילאית מעורבת שבה כל אדם נתרם מהמגוון האנושי.

נשמח לדעתכם על הכתבה כאן והדיון כאן