בבסיס הגישות המסורתיות למוגבלות עומד המודל הרפואי הרואה במוגבלות סטייה, פתולוגיה או אבנורמליות המתקיימת בתוך הפרט (אוליבר, 2016) ומגדיר מוגבלות במונחים של דיאגנוזה וסימפטומים. התפיסה האינדיבידואלית של מוגבלות כפי שמודל זה מבין ומסביר, בהכרח מהווה סבל לאדם ולכן המודל נקרא גם מודל  "הטרגדיה האישית" או "המודל האינדיבידואלי" (שייקספיר, 2016).

המודל המתייחס ללקות (Impairment) ומגדיר את המצב הרפואי במונחים ביולוגיים-אורגניים. מודל זה מתייחס למוגבלות כאל בעיה אינדיבידואלית של הפרט. ההערכה לפי המודל מתבצעת בהשוואה לנורמה. הליכי ההערכה על פי מודל זה יתבססו על שיפוט של מומחה בתחום הרפואי הרלוונטי לפגיעה/ מחלה / הפרעה. ברמה החברתית, המודל הרפואי תופס מוגבלות כחריגות ושוני אינהרנטי מהותי.