להתחברות

קורס מבוא ללימודי מוגבלות

לקבלת שם משתמש וסיסמא
הרשם כאן

חובה להגן על הזקן

חובה להגן על הזקן

הביטחון האישי הוא מעל הכל, והסביבה הביתית מגלמת בקרבה סכנות רבות.

ביטחון ויכולת להמשיך לגור בבית חשובים יותר מחדירה לפרטיות ושלילה מסוימת של חופש (כך מאמינים בני משפחה מטפלים רבים).

ידוע גם שאמצעים לשימוש ידני כגון לחצני מצוקה לא מוכיחים את עצמם כיעילים במצבי חירום רבים (ראו כאן).

גם במידה שהזקן חולה הדמנציה מביע התנגדות, הוא אינו חי בוואקום, ורצונות המשפחה המטפלת משמעותיים במקרה זה (ראו אגיך).

שלילת זכויות מזיקה

שלילת זכויות מזיקה

אמצעי בקרה רבים ננקטים של בני משפחה רחוקים. רוב המשפחות לא מאפשרות בפועל יותר חופש לזקן כתוצאה מכך, ובעיקר מצמצמות את הקשר הפיזי איתו (ראו כאן).

המשפחות גם נוטות לקבל החלטות מטעמים אישיים, שאין להן הוכחות טיפוליות (ראו כאן),

בני משפחה עלולים שלא לקבל את רצון הזקן גם כאשר הוא מביע אותו בצורות שונות, בטענה שהוא לא כשיר. בייחוד כאשר הוא מנוגד לרצון המשפחה והמטפלים (ראו חוק הכשירות המנטלית).

קבלת החלטות הנוגעות לחיי הזקן מבלי לשתף אותו מהווה פגיעה בכבודו, (לדוגמה העברה לבית אבות).

בנוסף, תחושת שלילת אוטונומיה ופלישה למרחב האישי עלולה להוביל לחרדה קשה וחוסר אונים (כאן), כמו גם לפגוע בבריאות הזקן (ראו כאן).

תמצית 

על מנת להגן על הזקן מפני מצבי חירום, בייחוד על חולי דמנציה, פעמים רבות ננקטות ע"י בני המשפחה פעולות שמסייעות להם בפיקוח ובקרה על פעילותו. כגון הכנסת שותף לחשבון הבנק, והתקנת טכנולוגיות כגון רדארים לאיתור נפילות, צמידי GPS להגנה במצבי שוטטות ועוד.

במקרים רבים ההחלטה מתקבלת מבלי לשתף את הזקן, או תוך הפעלת לחץ או הצגת המידע באופן חלקי (ראו כאן). הסברים אחדים הם שהזקן נעדר כשירות מנטלית לקבלת החלטות, אולי אפילו חתם על הוראות מקדימות או שמונה עבורו אפוטרופוס. אם כן מדוע יש צורך לשאול לדעתו? בייחוד כאשר המטרה היא הגנה עליו (ראו כאן).

 

תיאוריות מסוימות מגדירות זקנים עם דמנציה כלא-עוד מתקיימים כיצורים אוטונומיים באופן מלא, אלא בתוך קונטקסט של קשר עם הסביבה והדדיות, ומתוקף כך כלי עזר בקבלת החלטות ובקרה על התנהגות הם לגיטימיים (ראו כאן).

מטרת הסוגיה הנוכחית היא לבחון את ההנחה הזו, את המניעים לשימוש בעזרים לניטור ופיקוח ואת מידת יעילותם.