לקבלת שם משתמש וסיסמא
מחקר של פרופ' שרה כרמל,
ראש המרכז הרב־תחומי לחקר הזיקנה באוניברסיטת בן גוריון,
מערער על התפיסה שההזדקנות בבית עדיפה על ההזדקנות בבתי אבות
רוב האנשים שבאו להלוויה של ד.א. היו מופתעים.
בן 72 במותו, נדמה שמצבו הבריאותי והקוגניטיבי היה טוב.
רק לאחרונה החליף מכונית.
מעטים בלבד ידעו שד.א. התאבד מפני שבתו היתה נחושה להעביר אותו לדיור מוגן.
כבת יחידה שנעדרת מהארץ לעתים קרובות לרגל עבודתה,
היא חשבה שטוב יהיה לאביה אם יגור במקום שיש בו חברה והשגחה.
אבל ד.א. חשב שטוב מותו מחיי ההשפלה הצפויים לו בבית האבות
"לצד זקנים מזילי ריר שמחליפים ביניהם טיפים לזירוז העיכול".
זה בכל אופן מה שכתב במכתב שהשאיר אחריו.
מעשהו של ד.א. קיצוני כמובן וחריג,
אך התפיסה שלפיה מוסדות כמו בית אבות או דיור מוגן
הם מקומות שכדאי להימנע מהם ככל האפשר
רווחת לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב אנשי מקצוע ובספרות המקצועית.
ההמלצה הגורפת של עובדים סוציאליים היא
להשאיר את הזקן בביתו ככל האפשר,
מחשש ששהייה במוסד תוביל אותו להידרדרות מהירה.
אלא שמחקר שהשלימה לאחרונה פרופ' שרה כרמל,
סוציולוגית רפואית, גרונטולוגית וראש המרכז הרב־תחומי לחקר הזיקנה באוניברסיטת בן גוריון,
מציג תמונת מצב שונה, שמערערת על התפיסה הזאת.
