העלייה בתוחלת החיים הובילה לגידול בשיעור קבוצת המבוגרים מעל גיל 65 בכל המדינות המערביות, וגם
בישראל. בישראל שיעורם של בני 65 בשנת 2010 עמד על 10% ובשנת 2030 שיעור צפוי ששיעור זה יגיע ל-13%.
העלייה בתוחלת החיים ועמה הגידול במספר שנות החיים אחרי גיל הפרישה מעבודה ומגמת ההזדקנות
של האוכלוסייה הביאו להצעות רבות שמטרתן להאריך את גיל הפרישה לנשים ולגברים, בהתבסס על
ההנחה שקבוצת גיל זו כשירה לעבוד ולתרום למשק כמה שנים מעבר לגיל הפרישה הקבוע היום בחוק.
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2013 קבוצת המבוגרים בני 40 ומעלה עד גיל
הפרישה (נשים וגברים) הייתה 28% מכלל האוכלוסייה (כ-3.2 מיליון נפש).

העלייה בתוחלת החיים ומגמת הזדקנות האוכלוסייה עלולות לגרום לצמצום כוח
העבודה הממוצע של כלל האוכלוסייה, והדבר עלול להשפיע לרעה על הכנסות המדינה ממסים ועל
הוצאותיהן של מערכות הרווחה, הבריאות, הפנסיה והביטוח הלאומי.
הנושא של עידוד תעסוקת מבוגרים עלה לדיון ציבורי בישראל בשנים האחרונות, ובעקבות זאת הוגשו
כמה הצעות חוק בנושא זה אשר מפורטות במסמך.

התכניות מתייחסות לעובדים אשר היו מועסקים בשוק העבודה אך פוטרו אחרי גיל 40 והם מתקשים
לחזור שנית לשוק העבודה. עובדים אלה מתקשים לחזור שנית לשוק העבודה ועל-פי רוב מתמודדים עם תקופת אבטלה ממושכת מזו של צעירים.

לתופעה זו השפעה שלילית במישור האישי והיא גם מעמיסה נטל כבד על
תקציב המדינה.

במישור האישי, העבודה היא מרכיב מרכזי בחיי בני-אדם. היא משמשת מקור לפרנסה ומחזקת תחושת מסוגלות לחיים יצרניים ולחיים חברתיים.
במישור המדיני, שיעור תעסוקת מבוגרים בשוק העבודה יכולה לתרום להקטנת הנטל הציבורי הנובע מתשלומי רווחה,
אבטלה, ביטוחים ועוד, ולשיפור מצבם הכלכלי של חברי קבוצת גיל זו גם אחרי גיל הפרישה, היות שככל
שמתארכת תקופת העבודה גדל גם החיסכון הפנסיוני המיועד לממן את רווחת הגמלאי/ת אחרי הפרישה.