בימים אלו, בהם שיעור ניכר מהמתים ממגיפת הקורונה הם קשישים,
לראשונה אנו עדים להתלכדות סטטיסטית המוות בזקנה עם מותם של לא זקנים.
מותם של בני ובנות שמונים ויותר, שברגיל נחשב ל"טבעי", צפוי ולא הירואי,
מקבל עתה נוכחות בשיח החדשותי, פנים, שמות וסיפורים.
בין הסוגיות הרבות שתופעה זו מעלה, מעניינת שאלת התמודדות דיירי בתי אבות קשישים עם קרבת המוות.
מפתיע שבימים כתיקונם קשישים עשויים להתייחס למוות בדומה לאירופאים רבים בימי המגיפה השחורה.

מאמרי מתאר את "הסגנון המקאברי" כדפוס  התמודדות עם מוות.
סגנון זה התגלה בקרב זקנים בבית אבות תוך השוואת דפוסיו למוטיבים ספרותיים
של תופעת "מחול המוות" בימי  המגיפה השחורה שהתחוללה באירופה, כגון "האיש השחור"
ו"בת צחוק הגולגולת".  המאמר בוחן את המאפיינים הייחודיים של הסגנון המקאברי
של עימות ישיר עם המוות תוך השוואה לסגנונות התמודדות הידועים לנו כ"הכחשה" ו"קבלה".
הדיון בסגנון המקאברי מציג את סגולותיו הנפשיות והחברתיות עבור זקנים ושאינם זקנים.