במסגרת חוברת על הזקנה ואתגריה מטעם בית הלל, מציפה הרבנית בתיה קראוס סוגיות הלכתיות ואתיות שדורשות דיון ממושך בנושא העסקת עובדים זרים.

הרבנית פותחת בטענה כי העסקת עובדים זרים ע"י המדינה היא לא רק מחויבת המציאות אלא גם מבורכת. המטפלים מאפשרים פנאי לילדי הזקן למלא חובות משפחתיות וחברתיות, ורובם הגדול מספקים טיפול רחום ובטוח וממלאים את כל צרכיו של ההורה במחיר שהמשפחה יכולה לעמוד בו.
יתרון נוסף הוא יכולתם של העובדים בעקבות כך להשתכר בכבוד ולכלכל את משפחותיהם מעבר לים, וההקרבה הנדרשת מהם לשם כך היא ראויה לציון.
בין הנושאים אשר בהם הרבנית מציעה להמשיך קיים חשיבה תורנית מעמיקה, עולה שמירת הכשרות לצד מחייתו של עובד בן דת אחרת בבית יהודי ושימוש במטבחו. כמו כן, עולה עניין הסממנים הדתיים של העובד, והצגת סמלים בחדרו.
דבר נוסף הוא העובדה שלא ניתן לצפות מהמטפל לעבוד 24/7 ללא מנוחה, גם אם הוא מקבל על כך שכר נוסף, ובייחוד אם מדובר באנשים דתיים שזקוקים לזמן כדי לעבוד את אלוהיהם.
כמו כן, מוטלת בספק מידת היכולת של המטפל למלא את צרכיו הרוחניים והתרבותיים של הזקן, כאשר הוא נוכרי בארץ הזו ולא מכיר את השפה, המנהגים, התרבות וכו'.
לבסוף הרבנית מציגה את הבעייתיות הנובעת ממגורים של אדם זר ולא מוכר במחיצה אחת עם הזקן. כיצד נפקח על ההתנהלות היומיומית ונהיה בטוחים שהזקן וגם המטפל חיים ברווחה וללא כל תחושת התעמרות? וכיצד עולה כל זה בקנה אחד עם זכותו של המטפל לפרטיות?

לעיון בחוברת המלאה לחצו כאן